כל הסיפורים

מאת:מר עגבניה. לחלק 1 של הסיפור אחרי שניקינו את עצמינו חזרה, החלטנו להבריז מהעבודה ולבטל את הפגישות שהיו מתוכננות, שלחנו הודעות, ניתקנו טלפונים והלכנו לישון חזרה…   תוך כדי שינה, הרגשתי מ

33733 קראו את הסיפור סיפור מאת אנונימי 7 הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי שקרה, חלק מהדברים קצת שונו כדי להיות מעניינים יותר וחלק מהפרטים הושמטו על מנת שלא יזהו בדיוק את הסיפור האמיתי. הסיפור עם

כמחווה לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם מיד ובחינם. תהנו. ====================================================== סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו זו הפעם הראשונה שרינת נוסעת באמבולנס

חלק א' בגיל 42 הרגשתי שאני קבורה בחול. הייתי חנוטה בתוך חיי הנוחיות שלי: חיה-מתה בוילה ברעננה, נלחמת מדי יום בשעון החול של חיי. ראיתי את בעלי וחברותי מרצינים, מזדקנים ומאפירים מול עיני, בעודי

מוטוזיני התעוררתי כשהמיניבוס התחיל להיטלטל. פתחתי את העיניים, ראיתי את המצדה מעלי, את החושך, ובלי להתבלבל עצמתי אותן שוב: אני לא בן אדם של בוקר, בטח עוד לפני שהשמש זרחה. עוד סיבה שבגללה לא נה

לילה ארוך רונה מתעוררת לפתע כאשר קפיצי המיטה נעים מתחתיה. לפני שהיא מתעשתת נצמד אליה גבר מאחור, קובר אותה מתחתיו. "שגיא?" היא שואלת בנמנום, אך אימה קרה שוטפת את קורי השינה ממוחה כאשר היא נזכר

נהמת ההאמר נוגסת בדממת הרי שומרון הניצבים סביב ההתנחלות כמו אחים גדולים, פוקחים עין על הבתים ותושבי המקום. בתוך הרכב יושבים ארבעה חיילי מילואים, עמוסים ציוד הגנתי כבד ומשתק, עייפים ומשועממים.

רק משחק אני גומר את המוסף ומעיף עוד מבט אל הבריכה. "אבא!" צועק הבריון הקטן. "צללתי חצי בריכה!" "יופי!" אני עונה ומעיף מבט מסביב. הבריכה מתרוקנת לאיטה בצהרים העצל של יום שישי, אך את הבריכה וה

יש באזז טוב באוויר. המוזיקה מהסלון ממלאת את כל הבית, הבנות חמות, הבנים סבבה, עידן השקיע באלכוהול איכותי וכל המסיבה הזאת באה לגדי טוב, כמו סקס טוב שמתחיל מהתחרמנות ומזמוזים ממושכים וברור לך שה

הזאב   "שלום אמי היקרה, מתל–אביב חזרתי. בג'קוזי נחה את, שמחה את על שבאתי?" "הו עמית, בני יקיר לי, יקר מרבבה חשבתי כי תבוא מחר, הפתעתי רבה."   "אמרי נא אמא אהובה, מדוע ריק הבית? היכן המשרתים כ

"אף אחד לא מדבר איתי. אף אחד. כולם נעלמו!” היא עומדת מול החלון בגבה אלי, מביטה בעיר האדישה לסבלה, שלושים קומות מתחת. היא בוכה. בצדק. "אל תדאגי.” אני משקר. “יהיה בסדר.” אני מתבונן בה מאחור. גב

הפלאפון מצלצל, על המסך כתוב 'רוניתי'. "הי מאמי.” אני אומר. "נו, יצאו כבר?” היא שואלת. "איזה יצאו ואיזה נעלי בית. לא תאמיני מה הולך כאן. כמה לימוזינות יש כאן, יא אללה.” "ואללה? חשבתי שרק ה