סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו

כמחווה לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם מיד ובחינם. תהנו. ====================================================== סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו זו הפעם הראשונה שרינת נוסעת באמבולנס והיא מרגישה מטופשת. הכל מטומטם עם הקורונה הזאת. אין בה תחושה של סכנה רק של… הכל מטומטם. אבל היא מאובחנת, כנראה נדבקה מאלון ובגלל שיועד אחרי השתלה, הוחלט שהיא תיסע למלון קורונה הזה. חצי שעה קודם לכן הודיע לה קרני שבפיקוד החליטו שהם מדמימים לה את היחידה. עשר דקות התווכחה בצעקות עד שנכנעה לבסוף, חשקה שיניים וקיבלה את הדין, קרובה כשערה מלסגור למפקד שלה את הטלפון בפרצוף. את שאר הדרך בילתה בטלפון עם תמרה, עוברות על פרטי ההדממה. הדבר הנורמלי היחיד בחיים שלה עכשיו זאת תמרה, הקצינה הענקית עם הדיבור המוזר וחריפות המחשבה היוצאת דופן. “הגענו.” מודיע נהג האמבולנס. הוטל קורונה. פיקוד העורף אחראיים על המלון אבל היא לא מנופפת בדרגות שלה, רק עוברת את "שרשרת החיול" בשקט. חותמת על מסמך "התנהגות נאותה". עוברת בדיקה רפואית כללית וממלאת שאלון. פה זה ה"גרין זון" שאליו אסור לחולים להיכנס ושם זה "האזור הסגול" ששם היא יכולה להסתובב. יניחו לה ארוחה כשרה לפסח מחוץ לדלת שלוש פעמים ביום ויש גם מועדון וספריה אליהם היא יכולה ללכת כאשר תשתעמם בחדר. “אני אקח אותך לחדר, סבבה?” אומר החייל הצעיר שמשמש כ"בל בוי" לעת מצוא. “בסדר גמור.” היא עונה. “אפשר לשאול אותך שאלה?” הוא אומר כשהוא מרים את מזוודתה. “כן.” “את… בצבא או משהו?” “כן.” “רואים, לפי איך שאת מדברת.” היא לא עונה. גם כשהיא על אזרחי קולטים אותה בקלות, זה לא חדש. הוא בטח גם חושב שהיא לסבית, השיער הקצוץ שלה מבלבל אנשים. במסדרונות היא רואה את החולים האחרים. רובם נראים רגילים לגמרי, אם כי מסוג האוכלוסיות שהיא בדרך כלל נמנעת מלהתחכך בהן. אין אווירה של מוות או אימה, רק של… מוזרות? הם מגיעים לחדר והחייל נוקש על הדלת. רינת מסתקרנת אבל לא שואלת דבר, ממתינה לראות מה יקרה. “כן!” נשמעת קריאה מבפנים. הוא פותח את הדלת ומכניס אותה לחדר גדול ובו שתי מיטות. “אורטל, תכירי זאת רינת. רינת, זאת אורטל והיא תהיה איתך בחדר.” אורטל היא צעירה רזה ושחומה עם שיער ארוך, גלי ושחור והיא שרועה על אחת משתי המיטות בבגדי ספורט, שקועה בטלפון הסלולרי שבידה. “לא אמרו לי שאחלוק חדר.” אומרת רינת בקרירות. “מאמי, זה לא הקינג דויד פה.” מתנדבת אורטל להסביר את המצב מבלי להרים את עיניה מהטלפון. “אין מספיק חדרים אז חולקים, מה קרה?” הצג תמונה רינת מתעלמת ממנה ומביטה בחייל. “לא אמרו לך?” הוא קמל תחת מבטה. “לא.” היא מתלבטת. ללכת למפקד המלון עכשיו ולעשות בלגן? למשוך בחוטים? היא שונאת את זה, אף פעם לא עשתה את זה ותמיד הייתה בונקר כשכל מיני מקושרים ניסו להשפיע על המתרחש ביחידות שלה, גם כשזה עלה לה במחיר אישי. מצד שני, להיות תקועה עכשיו עם האורטל הזאת? “בסדר.” היא מחליטה. בסך הכל שבועיים. “תודה באמת.” אומרת אורטל אבל רינת מתעלמת ממנה והחייל יוצא מהחדר. הפרט היפה ביותר בחדר הוא המרפסת לים. לפחות זה. חוץ מזה יש שתי מיטות נדיבות, סלון עם טלוויזיה וחדר מקלחת. היא פורקת את הצ'ימידן שלה לארון, מוציאה ספר מהתיק ונשכבת על המיטה. “אל תדאגי, אני לא נמצאת הרבה בחדר.” מודיעה לה אורטל. “אוקיי.” “מה את עושה בחיים?” “קצינה.” "באמת? חחח… אני אפילו לא גמרתי צבא למה לא התאים. היה לי מפקדת מה סתומה? כל הזמן 'אורטל זה' ו'אורטל זה' כאילו אני היחידה בבסיס למה מה קרה? בסוף הרמתי עליה שולחן והקב"ן שחרר אותי.” “הצבא זאת לא מסגרת שמתאימה לכולם.” “ואללה את לא מתבאסת שחתכתי?” “לא. כאמור השירות לא מתאים לכולם.” “שתדעי לך שיש המון הערכה לחיילים וזה, פשוט לי ספציפצית זה לא התאים. אני עצמאית. יש לי עסק לציפורניים אז אם את צריכה לק ג'ל תגידי לי.” “לא תודה, מעדיפה את הציפורניים שלי קצרות.” “טוב, פה כל הבנות רוצות. גם משעמם אז מה יעשו? אני מה אכפת לי? 150 ש"ח לכל אחת, רק שמס הכנסה לא יבואו לפה חחח…בת כמה את?” רינת נושפת לאטה, תוהה אם עדיף לספק את סקרנותה של אורטל או לחנוק את אש הסקרנות שלה כבר עכשיו. בסוף מחליטה להתחיל איתה בטוב, או לפחות לנסות. “47.” “אני עוד יומיים 23. בדיוק במימונה חחח. חוגגת לפי העברי.” ”מזל טוב.” “נשואה?” “כן.” “ומה עם בעלך?” “הוא בבית.” “מטפל בילדים?” “לא, לבד. הבן הקטן שלי אצל אחותי והגדול בצבא. הוא קרבי אז הם בסגר עד הקיץ.” “נו, תשחררי אותו את קצינה חחח.” “לא, הוא ילד גדול. הוא יסתדר.” “והקטן? למה לא בבית?” “הוא גם אובחן עם קורונה ולבעלי יש איזו… רגישות רפואית אז הוא אצל אחותי.” “הכי טוב לגור אצל הדודה.” פוסקת אורטל בידענות. “בטח מפנקת אותו חבל על הזמן.” “המממ.” אלון ילד גדול אז היא לא נדחפת לו לחיים אבל בפעמים שהייתה בקשר מאז שעבר לאחותה היה נדמה שהוא ממש מבסוט שם, למרות שאין שם את המחשב שלו והכל. אולי הוא מתבגר. נקישה בדלת ורינת מזדקפת. “ארוחת צהריים.” מסבירה אורטל בידענות וקמה ממקומה. מרק, פשטידת בצל, פירות, בקבוק מים מינרליים ומצות כמובן. הן אוכלות ארוחת צהריים ביחד ואורטל מנחה אותה איך להשאיר את המנות מחוץ לדלת ואז יוצאת מהחדר. רינת לא שואלת לאן. היא מעדכנת את קבוצת הווטסאפ המשפחתית שהתאקלמה ואז חוזרת אל המיטה שלה, מביטה בתקרה. הכל נעצר. הפרויקטים ביחידה, הבגרויות של אלון, הכל קפוא. מחכה. מעיפה מבט בטלפון לראות אם היו הודעות בזמן שאכלה אבל לא. אף אחד לא שלח הודעה. בהתחלה היא שמחה. לא יזיק לה לנוח קצת. לנוח באמת. לחשוב. הרי גם בחופשות היא לא מצליחה להתנתק באמת וגם יועד תמיד תקוע עם האף בלפטופ או בטלפון. ועכשיו ניתוק אמיתי. מעניין אם הייתה שורדת את הבידוד הזה עם יועד בבית. מישהי שרה מחדר סמוך, קול נעים וצלול. מחשבותיה חוזרות ליועד, "התפיסה הגדולה" שלה. יועד היזם, יועד החתיך, יועד המוביל. היו גם כאלו שעיקמו את האף, היא יודעת. מישהו כמוהו מסתובב עם קצינה קשוחה עם שיער קצוץ, "חצי לסבית"? הוא יכול להשכיב את מי שהוא רוצה. והוא גם עשה את זה. המחשבה דוקרת אותה. לפני שנתיים, עם איזו אנליסטית בחברה. כוסית. בלונדינית עם תלתלים, לא קצוצת שיער כמוה. כמה התחנן שתתן לו עוד הזדמנות. דמעות ממש. נשבע שזאת הייתה מעידה חד פעמית, אבל רינת תמיד תהתה אם אמר את האמת. אם לא היו גם לפניה. יוצאת למרפסת. הים שם, מרגיע אך חסר תשובות. אדיש אליה ואל לבטיה. אולי זאת התשובה: הכל חסר חשיבות. לים לא אכפת מכלום וגם להרים ולכוכבים. ולא מהקורונה, ולא מהיחידה שהדמימו לה ולא מאורן באימון המתקדם ולא מאלון אצל אחותה ולא מיועד שנמצא לבד בבית, מנהל את החברה שלו מרחוק. אורטל חוזרת לקראת הערב, פורצת פנימה כרוח סערה. “מה ניש, מהממת?” היא שואלת בקול. רינת לא יכולה לעצור חיוך קטן. “סטנדרטי.” “פגשתי פה מישו…” מגלה לה אורטל. “רוסי, אבל חמוד. איש מחשבים אבל לא חננה, חדר כושר והכל.” “איך קוראים לו?” “פאשה, זה שם חיבה של פאבל.” “נראה שאת מתלהבת.” “אני מאוהבת!” לוחשת אורטל בקול. “מקסים.” אומרת רינת בכנות. “מה איתך, מה עם בעלך? מסתדר לבד? גברים צריכים שישגיחו עליהם, אחותי. הם לא מסתדרים כמונו.” “שלחתי קודם הודעה בקבוצה המשפחתית שאני בסדר.” “תביאי לראות.” תובעת אורטל. רינת נאנחת ומגישה לה את הטלפון, נדהמת מציפורניה הארוכות שלא היו מביישות אף טורף ממשפחת החתוליים. “'הגעתי למלון, התמקמתי בחדר. הכל בסדר.'” מקריאה אורטל בקול. “זהו?!” “זה מה שהם צריכים לדעת. אני לא אוהבת לבלבל לאנשים את המוח.” “מה עם משהו לילד? לבעל? 'חיים שלי אני מתגעגעת, סופרת את הימים בלעדייך'? או משו כזה?” “אם אני אכתוב ככה הוא יהיה בטוח שגנבו לי את הטלפון. או שיש לי מישהו.” “נו, מה רע שיחשוב שפגשת פה מישהו?” “לא הסגנון שלי.” “חחח תכלס. אבל בכל זאת, נו אל תהיי אשכנזיה קרה כזאת.” “אני חצי טורקיה למען האמת.” “באמא שלך? לא רואים. בכולופן תשלחי לו איזה מילה בפרטי, נו?” רינת מחייכת ומתיישבת על המיטה, לוקחת את הטלפון בידה. אולי אורטל צודקת. אחרי שנים שכל השיחות שלהם יותר דומות לסנכרון יומנים מאשר לזוגיות, אולי זאת הזדמנות, אולי הגיע הזמן לנסות לגשר, לחפש את יועד של פעם, לחשוף את רינת של פעם. מתלבטת מה לכתוב. היא לא יכולה פתאום לצאת באיזו הצהרה בומבסטית. בסוף מתחילה מהבסיס, תאלתר משם. ר: מה שלומך? נדרשות לו כמה דקות כדי להגיב. י: סבבה, איך המלון? ר: בינתיים לא יצאתי מהחדר אבל נחמד. שמו אותי עם נוף לים. י: מגניב. חדר פרטי? ר: לא, עם עוד בחורה. נחמדה. י: יופי. ושניהם שותקים משני צדי המסך. היומנים ריקים ואין מה לסנכרן ואין פרויקט עתידי לדון בו והרגעים מתארכים, מחדדים את קווי הזרות שלהם. י: אתם אוכלים בחדר אוכל? ר: לא, מביאים לנו לפה. שתיקה ורינת מוצאת את עצמה מתאמצת לחשוב על משהו לכתוב. ר: איך העבודה? מתקתק? מה עם הבחורה שלך שנתקעה בסין? י: מתקתק. היא לא עונה אבל בוסידן איתה וכח אדם היו בקשר עם השגרירות וכנראה שהם בסדר, תקועים במלון. מצחיק, בהתחלה היא לא הפסיקה להטריף אותי שהיא רוצה לחזור אבל עכשיו היא לא עונה לי להודעות. ר: אולי היא מבינה שיש לך דברים יותר חשובים. י: אולי. אחר כך הוא מתנצל שהוא צריך להיכנס לפגישת זום ורינת נוזפת בעצמה על ההקלה שהיא מרגישה ונפרדת ממנו. “הנה, דיברתי איתו.” היא אומרת לאורטל שנמצאת על המרפסת בבגד ים אדום קטנטן ומדגמנת לעצמה. סקסית, חושבת רינת. גוף קטן והדוק, שזופה וחושנית, שיער שחור משחור. “עם מי?” שואלת אורטל מהמרפסת ומשחררת לעצמה נשיקה. “עם בעלי.” “ילדה טובה.” מחייכת אליה אורטל. “אני עושה בוק לפאשה.” עכשיו היא תוחבת את תחתוני הביקיני בין שני פלחי עכוזה ומשחררת את תפסי חזייתה, שיראה את גבה החשוף, ומצלמת את עצמה כך, מפריחה נשיקה למצלמה. הצג תמונה “את בטוחה שהוא לא יעביר את התמונות האלה הלאה?” “אני יהרוג אותו אם הוא יעביר. מסכן, הוא בחדר עם שלושה בנים. הוא צריך משהו להביא ביד, את מבינה?” זה לא מסוג הדברים שרינת מתעסקת איתם בדרך כלל. העובדה שהיא גידלה שני בנים בלי להיחשף לפן הדוחה הזה של החיים היא סוג של נס. ארוחת ערב מגיעה בדפיקת דלת והן אוכלות אותה ביחד ולאחריה אורטל מתלבשת בחצאית כחולה וזעירה, חולצה לבנה תפוחה ונעלי עקב ומסתלקת מהחדר בעיניים נוצצות, משאירה את רינת לבד עם הים המתקדר והחדר הריק. מתלבטת אם לשלוח ליועד הודעה אבל מה תכתוב לו? שום דבר לא השתנה אצלה. אולי תשאל אותו איך הייתה הפגישה? החדר סוגר עליה והבדידות שולחת אצבעות קרות. מצחיק, זה תמיד היה ככה כשמצאה את עצמה בלילה הראשון בבסיס חדש, גם אם פיקדה עליו. ר: איך הייתה הישיבה? כמעט מקללת את עצמה על שעשתה את זה ואז מתעצבנת על עצמה שהיא מתעצבנת. מה יש לך? זה בעלך! אחרי עשר דקות הוא עונה: י: לילה ראשון בבסיס חדש? היא מחייכת. ר: אתה מכיר אותי הכי טוב. י: התחלות חדשות תמיד מבאסות אותך. את שונאת שינויים. ר: בגלל זה אני בצבא. י: ממש. מלכת המהפכות את, אף פעם לא נותנת לבני זונה לישון ולבזבז את תקציב הביטחון. רינת מחייכת שוב אל המסך. ר: אתה תמיד יודע לגרום לי להרגיש טוב. אולי כשזה יגמר ניסע רק שנינו למאלדיביים? נשאיר את הטלפונים בבית וניסע? י: וואו, מעולה. ר: יאללה, לילה טוב, נדבר מחר. י: לילה טוב. מתקלחת, מדליקה טלוויזיה ונרדמת מולה בהדרגה, נותנת לה לטרטר בשקט. היום הזה היה יותר מעייף ממה שמגיע לו להיות, זה לא שהיא עשתה הרבה. מוזר לה לחייך כשהיא חושבת על יועד ונחמד להירדם ככה. מתעוררת כשדלת החדר נפתחת. מסך הטלוויזיה צובע את החדר בכחול קלוש והאור מהמסדרון מצייר את קווי המתאר של שתי דמויות. “ששש…” מגיעה קולה של אורטל. “רינת?” “נראה לי היא ישנה.” מגיע קול גברי. נשיקות. צחקוקים. הדופק של רינת מתגבר כשהיא מבינה שאורטל הביאה את החבר שלה, הפאבל הזה, לחדר. כנראה כדי להזדיין איתו. האינסטיקנט הראשון שלה הוא להדליק את האור ולהתפוצץ עליה. מה היא חושבת שהיא עושה, מארגנת לה בית זונות בחדר?! אבל הרגע הזה עובר כשהסקרנות גוברת עליה וגם המציצנות, מעולם לא ראתה אנשים אחרים מזדיינים. וחוץ מזה, אורטל בסופו של דבר לא מזיקה והיא גם דחפה אותה להיפתח קצת ליועד אז מגיע לה קצת ליהנות. ונראה שהיא נהנית. באור החלש מהטלוויזיה היא מבחינה בדמויות ביתר ברור. נראה לה שאורטל שוכבת על גבה על מיטתה וגופו של פאבל כורע בין רגליה, רגליו על הרצפה? מה הוא עושה? “איזה לשון יש לך, יא רבי.” מגיע קולה של אורטל. “תמשיך, חיימי, אף פם לא ירדו לי ככה.” הוא יורד לה. אוכל לה את הכּוּס. שני מטר ממנה. הלב של רינת דופק חזק למשמע הקולות הרטובים שמפיקה מפשעתה של אורטל, מלווה בהתנשפויותיה הנרגשות, כפי הנראה כבושות בכרית. רינת מתאמצת להביט ונדמה לה שהיא מבחינה בידה של אורטל על ראשו של פאבל, תובעת ממנו להמשיך לענג אותה בלשונו בעודה נאנחת לתוך הכרית. רינת מוצאת שגם היא צריכה לסכור את פיה בכרית, חוששת שישמעו אותה מתנשפת בהתרגשות. הרגליים של אורטל ארוכות וחטובות והן נחות על גבו הרחב של פאבל שעסוק במלאכתו כאילו מעולם לא בא אל פיו דבר מה טעים יותר מהכּוּס של אורטל. גם מבעד לכרית רינת שומעת את התנשפויותיה של רעותה ועוצמתן המתגברת מבהירה לרינת שהיא עומדת לשמוע לראשונה בחייה אישה זרה גומרת. גופה של רינת מזדעזעת כשאצבעותיה פוגשות את מפשעתה, אפילו לא שמה לב ששלחה אותן לשם אבל עכשיו היא רטובה כפי שלא הייתה כבר שנים, מציצה על פאבל המסתורי חופן בידיו הגדולות את פלחי עכוזה של אורטל הפשוקה ומפנק אותה בלשונו. רינת מבצעת ג'אגלינג מתסכל בין לסכור את הפה (ואת העיניים) עם הכרית לבין לשתות בצמא את המתרחש מול עיניה, וזה כשהיא בכלל מעמידה פני ישנה. “יא רבי…” נאנחת אורטל לתוך הכרית. “יא רבי יא רבי…יא רבי יארבייארביי…” והיא קוברת את פניה בכרית ונאנחת בקול רגעים ארוכים ורינת מאוננת עכשיו, נושכת את הכרית שלה מרוב עונג. “לא, נשמה.” מגיע לפתע קולה של אורטל, קוטע את טיפוסה של רינת אל הפסגה. “לא מתאים בדייט ראשון.” רינת מציצה מאחורי הכרית שלה. פאבל טיפס על המיטה והוא גוהר מעל אורטל, איברו הזקור נראה בבירור באור מהטלוויזיה. “את צוחקת עלי?” רינת קולטת שרשרת מרשימה ובוהקת על צווארו, משהו שבקלות אפשר לקשור איתו אופנוע. “סורי נשמה, יש לי עקרונות.” אומרת אורטל בשלווה. “אבל אני אמצוץ לך, משהו בֶּסט.” רינת עוצרת את נשימתה, תוהה אם האירוע הולך להפוך למכוער אבל פאבל משתהה רק לרגע לפני שהוא מהנהן. “בסדר, חיים שלי. אני יחכה לדייט הבא שלנו.” “לא תתחרט, נשמה.” ממהרת אורטל לומר, שיניה בוהקות באור מהטלוויזיה. “שב על המיטה ותחזיק חזק.” אלוהים, זה רק נהיה יותר מסעיר. באור הרפאים הכחול היא רואה את פאבל יושב על שפת המיטה ואת אורטל כורעת בין רגליו. בתנוחה הזאת היא מגלה להפתעתה שהיא מצטערת שאינה יכולה לראות ממש את שפתיה של אורטל נסגרות על הזין הזקור אבל האנחה המגיעה מפיו מבהירה היטב את רמת העונג שהוא חש. למרות שיערה הקצוץ שבלבל אנשים לפעמים, רינת מעולם לא נמשכה לנשים במיוחד אבל מראה התחת העירום של אורטל המתנוצץ באור הרפאים, חצאיתה הקצרה מופשלת עד המותניים מרגש אותה, משדר את זמינותה לסקס. הצג תמונה “פאק… כמה את יורדת?!” ממלמל פאבל, צופה בהשתאות באורטל הצוללת על איברו הזקור. “אני מת, מלכה שלי.” אל מול עיניה המשתאות של רינת אורטל מצמידה את פניה למפשעתו של פאבל, מה שאומר שכל איברו בפה שלה. מה בפה? בגרון! הפה של רינת יבש והלב שלה דופק חזק בחזה. היא אף פעם לא חשבה שזה אפשרי, חשבה שזאת סתם הגזמה מעולם הפנטזיות. איך אפשר בכלל? להכניס זין מרשים כמו של פאבל עד הגרון? לפחות היא התעשתה מספיק כדי לחזור ולאונן וידה הימנית נטועה עמוק בתחתוניה הרטובים. העולם משתגע. אורטל עולה לנשום אוויר והיא מגחכת ומתנשקת עם פאבל ובין תנועותיה רינת מצליחה להבחין בזין שלו: זקור ויפה ובוהק מרוק. אורטל חוזרת אל הזין, מלקקת את האשכים ואז עולה עולה בנשיקות למעלה והפעם תנועותיה הקצרות מרמזות על מציצה "סטנדרטית" יותר, אם כי לא פחות מענגת עבור פאבל. רינת תוהה פתאום למה היא עצמה בקושי מוצצת ליועד. מתי הפסיקה? אורטל גורמת לזה להראות כל כך כיף. עוד צלילה עמוקה של ראשה של אורטל ואז עוד עליה איטית וסקסית ורינת מתאפקת שלא לגמור, חרדה להרעיש פה ומרותקת למתרחש. התנועה הקצובה באפלולית מרמזת על ידה העדינה של אורטל על איברו הרטוב של פאבל וזה נאנח בקול כשהוא גומר, כפי הנראה ממלא את פיה של אורטל בזרע אותו הוא מסלקת בשקט, בולעת או פולטת. אוזניה של רינת מצלצלות משום מה וכשהיא עוצמת את העיניים זה בא לה בקלות כי ראשה סחרחר מרוב התרגשות. היא שומעת את רינת ופאבל משוחחים חרישית ואז את צעדיו של פאבל, דלת נפתחת ונסגרת ואז את אורטל הולכת לחדר האמבטיה, סוגרת אחריה את הדלת. רק עכשיו רינת מרשה לעצמה לנשום. מה? זה? היה? כל כך מרגש! פתאום היא חרמנית על יועד. תוהה אם להתקשר אליו, אבל זה לא פרקטי כי אורטל פה וחוץ מזה הוא צריך את השינה שלו. אולי לשלוח לו הודעה? ר: הרום-מייט שלי עכשיו מצצה לחבר שלה אחרי שהוא ירד לה. זה היה סקסי בטירוף. אחרי כמה רגעים היא מחליטה לשלוח עוד הודעה. ר: עשה אותי חרמנית עלייך מריחה את האצבעות שלה וחיוך ענק מתפשט לה על השפתיים. עוד נשאר בה מהמשוגעת, זה נחמד לגלות. למרות שלא גמרה היה כיף כמו שלא היה לה הרבה שנים. לילה טוב. היא מתעוררת לפני אורטל אבל זה לא מפתיע אותה, לאורטל היה לילה עמוס אמש ויש לה הרגשה שגם ככה היא לא מהמשכימות. נזכרת בהודעות ששלחה ליועד וממהרת לטלפון אבל הוא לא ענה, למרות שהוא אונליין. מבאס. טוב, בטח עסוק, העולם שלו לא נעצר כמו שלה. כשהיא יוצאת מהמקלחת רינת כבר ערה ושקועה בטלפון, מנופפת לה לשלום ושולחת לה חיוך גדול. “…גם אני מתגעגעת, נשמה שלי בעיניים.” מגיע קולה של אורטל ורינת מחייכת לעצמה. ככה זה המאוהבים, כבר מתגעגעת לפאבל. “לא, לבד. עם איזה אשכנזייה אחת, יבשה קצת אבל דווקא נחמדה.” אורטל קורצת לה ומסמנת לה באצבעותיה לא להתייחס לדבריה. “נו, מלון קורונה, איזה חתיכים יהיו פה?! כולם חולים הולכים למות, בקושי אני יוצאת מהחדר. רק רואה טלוויזיה למה מה יש לעשות פה?” רגע, מה?! רינת נדרכת. “כן, נשמה שלי. עוד שבוע יוצאת ואז נהיה שוב ביחד, בטח. נו, אז אני אחגוג פה עם הרופאים והאחיות, מה לעשות? תעשה לי מסיבה כשאני יצא. טוב נשמה שלי. ביי. חולה עלייך.” המבט בפניה של רינת כנראה משקף את ההבנה שחלחלה בה אבל אורטל רק משגרת אליה חיוך אדיש בתגובה. “זה… לא היה פאבל.” אומרת רינת לבסוף. “חחח ברור שלא. זה היה חיים, הארוס שלי.” “אבל את ופאבל..?” “חיימי, פה זה הוטל קורונה. כולם מזדיינים פה, מה יש עוד לעשות? תאמיני לי שאני עוד יותר על הברקס מאחרות כי יש פה כמה…” “ראיתי אותך אתמול. עם פאבל.” “אה, חבל לא אמרת, פחות הייתי אוכלת 'תכרית.” מגחכת אורטל. “זה יודע לרדת, אין דברים כאלה. 'תגג הייתי מרימה פה חחח…” “וואו.” רינת מרגישה טיפשה פתאום. כל החיים (כמעט) עם גבר אחד, זה בכלל לא בתודעה שלה להיות עם שניים. ולשקר ככה. הודעה בטלפון והלב שלה מזנק כשהיא רואה שזה יועד. פותחת את הטלפון. י: 🙂 סמיילי? זה הכל?! היא כתבה לו שהיא חרמנית עליו, מה שהיא לא עשתה מעולם והיא מקבלת סמיילי? מזל שהנקישה בדלת שמבשרת על ארוחת הבוקר מגיעה ויש לה משהו להתעסק איתו. ביצה קשה וגבינה לבנה ופירות וטחינה ומצות. אי אפשר בלי מצות. לפחות פסח נגמר מחר ואפשר לאכול נורמלי. “אל תראי אותי ככה.” מתגוננת אורטל. “אני לא… הולכת עם אחרים 'בחוץ'. רק פה זה כאילו… מקום אחר, את מבינה? אחרי שאני אתחתן חס וחלילה שאני יהיה עם גבר אחר, רק חיים.” “כן.” עונה רינת, למרות שהיא לא בדיוק יודעת על מה. “גם משעמם פה תחת, אז זה נחמד להתאהב במישהו וזה. ואז הולכים ושוכחים מהכל.” רינת מחייכת אליה. “אני מבינה. אולי.” “אולי גם את תמצאי לך…” קורצת אליה אורטל. רינת מצקצקת בלשונה במהירות. “זה כבר לא בשבילי המשחקים האלה.” אומרת רינת. “אני זקנה מדי.” “מי ישמע איזה זקנה?” מוחה אורטל. “את נראית פצצת לאישה בגילך, יש פה כמה כוסונים שישמחו… להיות איתך. למה מי ידע?” “תודה יקירתי, אבל לא. אני אשר פה שבועיים ואחזור לחיים שלי.” “תדעי לך שאני מאוד מעריכה אותך על זה.” אומרת אורטל. “יש לך עקרונות וזה.” יש לרינת זמן עד פגישות הוידאו הראשונות אז אחרי ארוחת הבוקר אורטל לוקחת את רינת לסיור במלון, מתגאה בקצינה הבכירה כאילו גייסה אותה בעצמה. אוכלוסיית המלון כוללת לא מעט מבוגרים וכמעט קשישים אבל במפתיע אחוז גבוה של צעירים וצעירות, רובם נדבקו באיטליה או בספרד. גם פאבל נמצא בחבורה והוא מקבל את אורטל בזרועות פתוחות. זו לוחשת משהו באוזנו והוא מביט ברינת ומהנהן בחיוך. רינת מסמיקה, מבינה שאורטל סיפרה לו שצפתה בהם אמש. בחוץ נזהרים בנגיעה אבל פה כולם לוחצים ידיים ומתחבקים חופשי ובדקות הקרובות רינת מכירה את ישי, כבאי, ורונן, תוכניתן, ושירה, אנליסטית, ודותן, מורה בתיכון ועוד כעשרה נוספים, כולם פחות או יותר יכולים להיות הילדים שלה. השעה מתארחת והיא מסבירה לאורטל שהיא נכנסת לישיבות אז היא תשים את השלט "נא לא להפריע" כל עוד היא בישיבה ואם אורטל נכנסת אז שתנסה לשמור על השקט. אורטל מסכימה אבל נראה לרינת שאין לה ממש סיבה להגיע לפני ארוחת הצהריים. למעלה רינת עולה על מדים ומתחברת לדיון המטה של קרני. כולם נחמדים מאוד אליה בגלל ההדממה וסקרנים לשמוע איך ב"מלון הקורונה" וקצין הרפואה אומר שיש בכלל סידורים כאלה לאנשי קבע אבל רינת מסרבת. סה"כ נחמד פה, מי יודע לאן ישלחו אותה ל"סידור" של אנשי הקבע. חוץ מזה: היא שונאת שינויים וכבר התחילה להתרגל למקום, לא בא לה להתחיל מחדש במקום אחר. מתוך שעמום היא שולחת הודעה ליועד: ר: העלילה מסתבכת. ה"חבר" של הרום מייט שלי הוא סתם מישהי שהיא הכירה פה. יש לה חבר בחוץ, הם מתכננים להתחתן. עשר דקות חולפות לפני שיועד עונה. י: ואללה? זהו? זה מה שיש לו להגיד? הלאקוניות הזו מתחילה לעצבן אותה. ר: כן, היא אומרת שככה זה במלון קורונה. “מה שקורה בווגאס" וכל זה. אם ציפתה לעצבן אותו, לאיים קצת על הביטחון השחצני שלו, התגובה הבאה שלו מראה שהשיגה את ההיפך המוחלט. י: נו, יאללה, מפרגן לך איזה חתיך. זאת לא התגובה שהיא רצתה. רינת לא עונה לו, רק חושקת את הלסתות בשקט כמה פעמים. מצחיק איך בבת אחת הלו"ז שלה הפך מ"שטיח מקיר לקיר" של פגישות לגבינה שוויצרית מלאה חורים. היא נוכחת בישיבות נוספות במהלך היום אבל מכיוון שהיחידה שלה מודממת אין לה המון מה לתרום לדיון, רק להציע משהו פה ושם בלי להיתפס כמי שחותרת תחת הקצינים האחרים. מזמן הבינה שהבעיה שלה זה שהיא מוקפת בקצינים עצלנים ובינוניים שיעדיפו לטרפד הצעות ייעול מאשר להתייעל. את זה למדה בדרך הקשה ומאז היא משתדלת לסתום ולעבוד רק פנימה, ביחידות שעליהן היא מפקדת ולא להציע כלום לקולגות שלה. כשאורטל מגיעה היא עדיין במדים ואורטל נמתחת ומצדיעה לה ביד שמאל, מעלה חיוך על שפתיה של רינת. “קצינה-קצינה, הא?” אומרת אורטל בהתפעלות. “לא סתם חירטטת אותי. ואללה את מה חתיכה במדים, אמרו לך?” רינת מגחכת בקול. “בטח כל החיילים בבסיס מביאים עלייך ביד, תאמיני לי.” “די. מה שלום פאבל?” “חם אש אחרי אתמול…” קורצת לה אורטל ונשכבת על המיטה בקפיצה. “נו מה עם האוכל? אני מה רעבה!” “בטח עוד מעט יגיע.” “אני עושה כביסה, לעשות לך?” “אין לי כביסה, אני עוד לא 24 שעות פה.” “תכלס.” בית המלון לא מציע שירותי כביסה לחולים ואורטל מעסיקה את עצמה בכביסה במקלחת המפוארת ואז תולה את בגדיה במרפסת מול הים. הן אוכלות ארוחת צהריים ביחד ואז אורטל יוצאת שוב ורינת מעסיקה את עצמה בצפייה בטלוויזיה, בהייה בים ושתי ישיבות וידאו חסרות תוחלת. הודעה ממספר לא מזוהה. : שלום רינת זה דותן נפגשנו היום בבוקר. לאורטל שגרה איתך בחדר יש יומולדת מחר וחשבנו לאסוף קצת כסף ולקנות לה משהו נחמד. את בעניין? ר: מאיפה יש לך את מספר הטלפון שלי? : למה ככה? שאלנו את הסגנית מפקדת של הבית מלון. גם היא תרמה אגב. בינוניות. איפה שלא הולכים בצבא הזה בינוניות וטמטום. איזה קצינה מטומטמת ככה מחלקת את מספר הטלפון שלה לכל אידיוט. ר: כן, אין בעיה. כמה נותנים? :כמה שבא לך. 20 50 ככה. ר: איך אני מעבירה לך? :אני בחדר 405, את יכולה לבוא עכשיו? תוהה אם ללכת אליו או לבקש ממנו לבוא אליה. מחליטה ללכת אליו, לא יזיק לה קצת להזיז את הרגליים. היא נועלת את הלפטופ בכספת, לוקחת את המפתח וארנק ויוצאת מהחדר. דקותיים אחר כך היא דופקת על דלת 405. הבחור שפותח לה את הדלת הוא… ובכן, חתיך. כבן עשרים ולא הרבה, גבוה ורזה ושרירי. הוא לבוש רק בג'ינס ורינת מספיקה להבחין בנצנוץ של מוטות מתכת זעירים הנעוצים בפטמותיו, לפני שהיא מסיטה את עיניה במבוכה. “את רינת?” שואל הבחור. “אה… כן.” היא עונה, מתאמצת להרים את עיניה רק ששם ממתינה לה מלכודת בדמות זוג עיניים אפורות. “קצינה?” שואל מישהו מבפנים ומבט חטוף מגלה לה שבחדר בסך הכל ארבעה צעירים, נאים מאוד כל אחד בדרכו ורק אחד מהם לובש חולצה. היא פתאום מודעת לכמה היא לבד איתם וסחרחורת קלה לוקחת את הכרתה לריקוד קליל. “כן.” היא עונה אחרי רגע. “מה, ויש קורונה או ש…?” “גם אנחנו נדבקים לפעמים.” “ואללה.” עונה פירסינג. “טוב, כמה את תורמת?” “לא יודעת… חמישים?” היא שואלת ומוציאה את השטר מהארנק, נלחמת בדחף לדחוף לו את השטר לרווח ההו-כה-צר בין מכנסי הג'ינס לשרירי הבטן. “אחלה.” הוא אומר ולוקח את השטר. “רוצה להישאר?” שואל בחור אתיופי מבפנים. “משחקים קטאן, מכירה?” המחשבה על להישאר איתם בחדר מדגדגת את רינת בכל מיני מקומות ומבלי משים היא מלטפת את פניה, וידה מספיקה להגליש את הליטוף הזה לחלק העליון של חזהּ לפני שהיא מתעשתת. “לא, אני… מצטערת. יש לי… ישיבה. בוידאו פשוט. היחידה שלי בהדממה אבל… ישיבות מטה שנקבעו כבר.” תסתמי, מטומטמת. “פעם אחרת.” אומר האתיופי. “זה אחלה משחק.” אומר פירסינג. “פעם אחרת.” היא אומרת, מסתובבת ויוצאת, סמוקה ונבוכה ומטומטמת. תתאפסי על עצמך. רינת מתחילה לחזור לחדר אבל אז נזכרת בקצינה האהבלה שנתנה את הטלפון שלה לאיזה אזרח עם סיווג של מחבל מבחינתה. היא יורדת לקומה התחתונה וניגשת לדלפק הקבלה, שם מתגודדים יותר מדי חיילים צעירים ומשועממים המביטים בה בזהירות. “שלום, מי זאת ה… סגנית מפקדת?” היא פונה לחיילת שמאחורי הדלפק. “אגם. היא מאחורה.” עונה החיילת, מצביעה לחדר שמאחורי הדלפק ורינת עוקפת את הדלפק ונכנסת לחדר. אגם היא סגן צעירה ושמנמנה עם תלתלים כתומים ועיניים כחולות ויפות. היא משוחחת בטלפון כאשר רינת נכנסת לחדר ורינת מסמנת לה שהיא תחכה, ממתינה עד שזו תסיים את השיחה. “שלום?” אומרת הקצינה הצעירה בסקרנות כשהיא סוקרת את הקצינה הבכירה והלא מוכרת. “רגע, את..?” “את נתת את הטלפון שלי לאזרח היום?” לזכותה של אגם יאמר שהיא מבינה את הטעות שעשתה די מהר. לחובתה יש לציין שהיא מסוג האנשים שתוקפים כשהם שוגים. “כן, רוצים לארגן לשותפה שלך מתנה ליום הולדת.” “וזה נראה לך תקין לתת לאזרח מספר טלפון של קצינה בכירה בקבע?” “זה לא טלפון מסווג.” מתעקשת אגם. “את לא אמורה לדבר בו על תכנים מסווגים.” רינת מתקרבת אליה צעד אחד ואגם מתכווצת בכסאה, נראית פתאום כמו ילדה שהתיישבה על כיסא של מבוגרים. “לפעמים עדיף להודות בטעות ולא להתווכח סתם.” היא אומרת בשקט. אגם מהנהנת. “תמחקי בבקשה את מספר הטלפון שלי מרשימת האורחים.” “אבל…” “יש לכם אותו במערכת הצבאית. אני לא רוצה אותו על כל נייר שאתם מדפיסים, הגיוני?” אגם מהנהנת שנית. “נו?” אגם מכניסה את הכרטיס המקודד שלה למחשב, נכנסת לרשימת הדיירים ומוחקת את מספר הטלפון של רינת. “גם את המספר האישי בבקשה.” אגם מבצעת בלי להתווכח. “גם בעורף צריך להקפיד על אבטחת מידע, בסדר?” היא אומרת בשמץ רכות. “כן, נכון.” עונה אגם ובולעת רוק. בלי להוסיף מילה מסתובבת רינת ויוצאת מהחדר, החיילים בדלפק משתתקים בעוברה. רוצה לספר על הטמטום הזה למישהו… ליועד? ומה, הוא יענה איזו תגובה לקונית של מילה אחת? היא לבד, כל כך לבד פתאום. חייבת לדבר עם מישהו. מוצאת פינה שקטה ליד המעליות ומתקשרת לאלון, לשאול מה שלומו. נדרשים לו עשרה צלצולים עד שהוא עונה. מה כבר יש לו לעשות שם? “הי חמוד.” היא אומרת. “אה… היי אמא…” הוא אומר. “מה זה, אתה מתנשף?” “קצת… עושים כושר…” “מי זה עושים? אל תגיד לי שטל עושה כושר… אחותי בחיים שלה לא עשתה כושר.” “עושה, עושה…” הוא מתנשף ובגלל איזה שיבוש בקליטה נשמע כאילו אחותה מצחקקת ברקע. “היא בכושר טוב, תאמיני לי.” “טוב, יופי. אתם אוכלים טוב? נחים?” “אוכלים מצוין… אבל לא נחים הרבה.” שוב הצחקוק הזה של טל. “אהה… פאק!” “מה קרה?!” “אה… פאאק… כלום…” זה מעצבן. “אלון, תן לי את טל בבקשה.” אומרת רינת בקול נוקשה, על סף רוגז. נשמע איזה דין ודברים עמום, כאילו חסמו את המיקרופון של הטלפון באצבע. “כן…” מתנשפת אחותה אחרי כמה רגעים. “מה קורה שם?” “כמו שאלון אמר לך… עושים התעמלות…” “ממתי את עושה ספורט?” שואלת רינת בחשדנות. “את בכושר בכלל?” “אני לא אבל הבן שלך… וואו. הוא לא מפסיק…” והשיחה נקטעת. רינת מסתכלת במבוכה בטלפון. זה היה ממש מוזר. לפחות היה נחמד לשמוע קולות מוכרים. שולחת הודעה ליועד. ר: דיברתי עם אלון וטל הרגע בטלפון. שניהם נשמעים ממש מוזר. דיברת איתו? י: היום בוקר. הילד נשמע מאושר אצל הדודה שלו. הם עושים ספורט ביחד, מי היה מאמין. מה הקטע של הספורט הזה? לפחות הוציאה מיועד יותר משלוש מלים. כשהיא מגיעה לחדר היא מוצאת את אורטל לבושה ל… דייט? היא לובשת שמלה קצרה כל כך שנראה כאילו עוצבה במיוחד כדי לאפשר גישה קלה ככל האפשר למפשעתה, לא יותר מ15-20 סנטימטרים של בד גמיש. “איפה היית?” שואלת אורטל. ברגע הראשון רינת נלחצת כשהיא נזכרת איפה הייתה: הלכה לתת כסף למתנת יום ההולדת של אורטל אבל היא מתעשתת במהירות ורק זוקפת גבה, בבחינת "אני חייבת לך עדכונים למעשי?”. אורטל מבינה את הרמז ונסוגה ורינת שואלת: “ביג דייט עם פאבל?” “כן.” זורח חיוכה של אורטל. "בהצלחה.” מגחכת רינת והולכת למקלחת כדי להחליף בגדים. כשהיא יוצאת היא מופתעת לגלות את פאבל בחדרם. “יכולת להגיד לי שהוא פה.” היא אומרת בשקט. “מצטערת.” “ערב טוב.” אומר פאבל. נקישה בדלת מבשרת על הגעת ארוחת הערב שניגשה לדלת מופתעת לגלות שלוש מנות ממתינות במסדרון. “זה… אני ארגנתי שהמנה שלי תגיע לפה.” מסביר פאבל. “ככה אני ואורטל נוכל לאכול על המרפסת מול השקיעה.” חיוכה המאושר של אורטל ממס כל התנגדות שעולה ברינת והזוג המאושר לוקח את המנות שלו החוצה אל המרפסת, מותיר את רינת לבדה עם ארוחת הערב שלה. מציה, ירקות, גבינות. אחרי הארוחה היא מעיינת קצת במייל מול הלפטופ, מופתעת קצת לגלות כמה מעט הודעות התווספו לתיבת הדואר שלה מאז הבוקר. פעם זה היה 15-20 כמו כלום. כאילו היא… נעלמה. נעלמה ליחידה שלה, לקרני, לאלון… אפילו ליועד. גולשת לכמה אחרי חדשות להתעדכן במצב המגפה ומשם עושה מה שלא עשתה כמעט אף פעם, לוחצת על קישור לאיזה מאמר לייפסטייל מטופש. ומשם היא מוצאת מאמר על הלבשה תחתונה ונכנסת מתוך סקרנות. זה לא שאין לה לנז'רי יקר וסקסי אבל היא קנתה אותו לבדה ובטח לא חיפשה באינטרנט וחוץ מזה כבר מזמן לא לבשה אותו, בשביל יועד או בשבילה או בכלל. מצלמת את המסך על תחתונים חסרי מפשעה מבד סאטן ירוק עמוק ושולחת ליועד, מהר לפני שתספיק להתחרט. ר: מה דעתך? יתאים לי? ושוב ההמתנה המשפילה הזאת והדופק שמתגבר כאילו הייתה איזה מתבגרת מטומטמת שצריכה אישור של החתיך של בית הספר ואז המענה. י: בהחלט. לא "וואו, מת לראות אותם עלייך.” או "את מחרמנת אותי" או אפילו "מה קורה לך שם?”. סתם איזה "בהחלט" שזה 8% יותר טוב מסתם איזה "כן.” מעפאן. “בהחלט.” בהחלט שאתה בן של זונה, יועד לוי. מתה לאלכוהול. היא לא נוהגת לשתות הרבה, אוהבת להיות בשליטה תמיד אבל לפעמים זה בדיוק מה שהיא צריכה. והסבירו לה בשרשרת הקליטה שאין אלכוהול במלון מסיבות מובנות. הערב מתחיל לרדת והחדר מחשיך. כשהיא קמה להדליק איזה אור הנשימה שלה נעצרת. מהצד השני של דלת המרפסת היא רואה את פאבל יושב על כיסאו, עירום מלבד חולצה ועליו יושבת אורטל, חצאיתה מופשלת מעלה. בגלל האפלולית של החדר והשתקפות קרניה האחרונות של השמש השוקעת בזכוכית רינת עכשיו בלתי נראית, מביטה בפה פעור במחזה שמולה. הצג תמונה אורטל אוחזת בכתפיו המצוקות של פאבל ודופקת את עצמה חזק, איברו של פאבל בוהק ממיציה בקרני השמש האחרונות. פאבל מצדו אוחז בגווה הצר של אורטל בשתי ידיים חסונות ומנשנש את שדיה הזקופים כאילו היו הקינוח שלו, מלקק ומוצץ ומנשק בתאווה גלויה. את הזעקה הגבוהה הנפלטת מפיה של אורטל כאשר שפתיו של פאבל מתהדקות על פטמתה שומעת רינת גם מעבר לזכוכית המבודדת. לעזאזל, זה הדבר הכי סקסי שהיא ראתה בחיים. לא מציצה אפלולית אלא זיון חי ומסעיר של גבר לוהט עם צעירה חושנית מטרים ספורים ממנה. כמעט בלי לשים לב היא מתרוממת ונסוגה לעבר המסדרון, שם תוכל להמשיך להציץ מבלי שתיראה. כאשר היא חבויה חלקית מעבר לפינה היא ש, ולחת ידה במהירות אל מכנסיה, ישר אל מתחת לתחתונים שם היא פוגשת במפשעה קצרת רוח הששה לקראת אצבעותיה. יד שמאל פולשת אל תוך הז'קט ויד ימין מאוננת, מושחת את הדגדגן במיציה השופעים עכשיו ואז מעסה אותו בתנועות מעגליות. את משתגעת, ריני. ביחד עם כל העולם כמו שזה נראה. ואז בא לה רעיון נוסף, אפילו יותר משוגע. במהירות היא אוספת את הטלפון שלה משולחן האוכל ואז חוזרת לעמדת התצפית שלה. באצבעות רועדות היא מתפעלת את המצלמה, ליבה הולם בעצמה כאשר מדי השניות המתחילות לרוץ על המסך מאשרות לה שצילום הוידאו שלה פועל. זה רגע כל כך משוגע ומסעיר שהיא יודעת שלא יחזור על עצמו והיא חייבת שיישאר איתה. וכך היא מאוננת ומצלמת, מנסה לשלוט על נשימתה ועל הכרתה שלרגעים מאיימת לנטוש אותה. פאבל ואורטל מתנשקים ברעבתנות, שתי ידיו חופנות עכשיו את שדיה המלאים ולרינת המאוננת בפראות נדמה שהוא ממולל את פטמותיה. אורטל אוחזת את עורפו ביד אחת, השנייה נחה על גב הכיסא והיא דופקת את עצמה מעלה ומטה בנחישות והתלהבות מתגברות. רינת המעפילה לאורגזמה שלה תוהה אם זו כבר גמרה על המרפסת והאם יהיה מרגש לגמור איתה פה. היא נאבקת לשמור על עיניה מפוקסות במתרחש וגם לשמור את הטלפון המצלם מיוצב, חשה בזרזיף רוק זעיר ניגר מזווית פיה על סנטרה. והאצבע בתחתוניה מדויקת ומכשפת ומחשמלת אותה, גורפת שפע מיצים ומעלה אותם מעלה אל הכפתור הרעב וממשיכה לעסות אותו שוב ושוב, לסחוט ממנו ניצוצות עונג. בזהירות של קצינה מקצועית היא מעיפה מבט בזוג לפני שהיא משחררת את עצמה לגמור, מתנשפת בשיא השקט שהיא מסוגלת לגייס, נשענת על הקיר בכתפה ומייצבת את הטלפון. ואז זה מתפוצץ בה בנשיכת שפתיים ונקודות אור והתנשפות נפלטת וצמרמורות בגפיה ואצבעותיה והיא נוגחת בעדינות בפינת הקיר כדי להתמקד במשהו, מחככת את מצחה בזווית וזו מעגנת אותה למציאות, שלא תעוף כמו זיקוק דרך תקרת החדר ואל תוך שמי הערב. רינת שומעת קול אנחות רכות ומבינה בזעזוע מסוים שזו היא, נאנחת כשהיא גומרת לנוכח שני המזדיינים הרעבים אשר מולה. מה עכשיו? עומדת מתנשפת עם אצבעות דביקות, דופק הולם ושניות רצות בטלפון. פאבל ואורטל שינו תנוחה והם מנצלים את חסות הערב כדי לעבור לזיון גלוי בעמידה, היא נשענת על מעקה המרפסת והוא דופק אותה מאחור במרץ, גופה הצנום מזדעזע עם כל מהלומה. צאי מפה. עופי. את משתגעת. רינת מפסיקה את הצילום, עדיין מתנשפת. הולכת למקלחת ורוחצת ידיים, מחייכת לעצמה כשהיא מבחינה בכמה שערות מקורזלות חתרניות הדבוקות לאצבעותיה. גונבת איזו הצצונת בראי רואה שם משוגעת מגחכת אליה. צאי מפה. צאי מהחדר. לכי. יוצאת מהחדר, לאן? לא ברור. לרגע מטורף אחד בא לה ללכת לחדר 405, לשחק עם ארבעת החתיכים שם. במה תשחקי איתם, נשמה?מה קרה לך? השתגעת? יש לך קריירה. יש לך בעל. משפחה. פקודים. אנשים שתלויים בך. אף אחד לא תלוי בך. נשמע בה קול אחר, חד ולא נעים.נפלת מהספינה והיא ממשיכה בשלווה קדימה, לאף אחד לא אכפת שאת טובעת פה. יועד, אלון, תמרה, קרני וכל האחרים. ירדת מהגריד. יצאת מהמטריקס. את מתחת לרדאר. לא קיימת. לאן תלך? לחדר? אחר כך, אלוהים יודע כמה אנרגיה יש לפאבל הזה, כמה הוא יכול לטחון את אורטל עד שהוא יתעייף? חדר 405? ממש לא. רגליה נושאות אותה לספריה, מוצאת אותה ריקה. שבי. תנוחי. תירגעי. היא נאחזת בציפורניים בשפיות והדופק נרגע באיזשהו שלב. זה הניתוק. היא מסבירה לעצמה. זה בידוד ושינויים של יותר מדי צירים בחיים שלה יותר מדי מהר. זה טבעי. טוב, לא בדיוק טבעי, אולי… נורמלי. לא, לאונן תוך שהיא מצלמת שני זרים מזדיינים חמישה מטר ממנה ואז לשקול ללכת לפגוש ארבעה חתיכים חצי לבושים זה לא בדיוק טבעי. הגיוני תחת הנסיבות? אולי. תחת הנסיבות. אחד הדברים שמפחידים כל צוללן זה לאבד את הכיוון, לא לדעת איפה זה למעלה. במצב של בלבול עוקבים אחרי הבועות, לימד אותה מדריך הצלילה אי אז לפני עשרים שנה במאלטה. אבל מה קורה אם הבועות עפות לכל הכיוונים בלי שום הגיון? או שאין בועות? מה קרה לך? כולה ראית אנשים מזדיינים, מי ישמע? וגם היחידה שלה בהדממה. וגם מתחוללת מגפה כלל עולמית. וגם יועד שאמור להיות העוגן שלה נמצא עכשיו אלוהים יודע איפה. וגם אחותה הלוזרית שקיבלה משימה פשוטה יחסית, לשמור על נער לא ממש צעיר נראה שמצליחה איכשהו לדפוק את זה. אז לא פלא שהיא לא יודעת איפה למעלה ואיפה למטה והיא לא רואה שום בועות והיא נחנקת פה בשקט בספרייה של המלון קורונה המזדיין הזה. לא יכולה לנשום. נזכרת בסרטון שצילמה. יצא טוב? מביטה סביב אבל היא לבד בספריית המלון והיא מעזה להפעיל אותו. למרבה המבוכה הדבר הראשון ששומעים זה את ההתנשפויות שלה. אבל אחרי שהיא מנמיכה במהירות את הסאונד היא מגלה שהסרטון יצא לא רע בכלל. היד שלה יציבה והמכשיר היקר שצה"ל רכש עבורה כולל מצלמה איכותית שלכדה בחדות מרשימה את אורטל המשפדת את עצמה על איברו הבוהק של פאבל. בא לה לעשות משהו עם הסרטון הזה. בא לה לצעוק את הטירוף הזה לעולם אבל היא בחיים לא תעשה משהו שיפגע באורטל, שלא לדבר על זה שלהעלות סרטון כזה לרשת זו עבירה פלילית. יועד. היא תשלח את הסרטון ליועד. הוא בטוח לא יפיץ אותו הלאה ואולי זה יוציא אותו מהאפתיה שלו. אולי הוא יתחיל להבין מה הולך פה. אולי הוא יקנא קצת רחמנא לצלן. שניה מהססת ו… שולחת. מרגישה יותר טוב אחר כך, זה כבר יטלטל את הקרציה הזה. וכבר עבר מספיק זמן והיא מרגישה בטוחה לחזור לחדר. במסדרונות יש שקט, שומרי המסורת חוגגים את החג השני ובגללו אולי שחררו חלק מהחיילים הביתה או שהם סתם מתחבאים במגורים שלהם. פאבל ואורטל שוכבים במיטתה של אורטל אבל תודה לאל לא מזדיינים. “מה קרה, הפחדנו אותך?” צוחקת אורטל. בעולם האמתי אורטליות עושות לרינת דחף להדוף את הראש שלהן מול הקיר אבל פה יש משהו באורטל שמפרק אותה מזעמה כל פעם מחדש. “לא, רציתי לדבר עם הילד.” היא מאלתרת. “אכפת לך אם פאבל… ישן פה?” “זה אסור.” אומרת רינת. “את יודעת את זה. ומבחינתי זה בעייתי.” “למה?” שואל פאבל. “כי אני קצינה וזה מלון שמנוהל על ידי הצבא.” “מבאסת.” אומרת אורטל ללא ארס. “אבל… רינת לא יכולה לעצור חיוך קטן. “אני כן יכולה ללכת לספריה לעוד איזה… חצי שעה?” “חיים שלי את. אני חייבת לך.” אומרת אורטל. “בוא נשמה, בוא נמצה את הלילה כמו שאומרים.” אז רינת יוצאת מהחדר והולכת לכיוון הספריה, ושוב נודדות מחשבותיה לחדר 405 ושוב היא לא הולכת אליו. דנדון בטלפון מבשר על הודעה. יועד. היא נעצרת באמצע המסדרון ושולפת את הטלפון. י: איפה צילמת? ר: אצלי בחדר! זאת השותפה שלי! אחר כך היא מצטערת על סימני הקריאה. לא סימן פיסוק שהיא מרבה להשתמש בו. בוהה בטלפון, מחכה לראות מה תהיה תגובתו של יועד. שני חיילים עוברים לידה בדיבור קולני, ללא המדים היא סתם זקנה משעממת. כלום. אין תגובה. הטלפון שותק. הולכת לספרייה, עוברת על הספרים. תוהה בחצי גיחוך אם יש שם ספרים של "מערכות" אבל יש בה בעיקר ספרי טיסה קלילים ושפע ספרים של כותבי סטטוסים שהפריזו בערך עצמם והוציאו ספרים גרועים במימון עצמי. י: מרשים. אצל יועד אין סימני קריאה. למעשה בקושי יש יותר ממילה אחת. היא חושבת על החרא שאכלה עם ההשתלה שלו ועל איך הוא כזה זין כשהיא צריכה אותו. אולי הוא לא יודע שאת צריכה אותו. כולם רגילים לחשוב על תא"ל רינת לוי כאיירונוומן, מי יכול לחשוב שאת צריכה משהו? כשהיא חוזרת לחדר אורטל מתקלחת, פאבל כבר לא שם וריח של סקס ממלא את האוויר. סקס של אנשים אחרים. סקס שלא מזיז לבעלה שערה אחת משיערו המושלם. יוצאת אל המרפסת ומביטה בים החשוך, שוב מתגעגעת לאלכוהול. אתה לא יודע עד כמה אתה צריך משהו וכו' דלת המרפסת נפתחת מאחוריה. “תודה שיצאת לסיבוב.” אומרת אורטל. “בכיף.” אורטל מתיישבת על הכיסא לידה. “האמת שנלחצתי שראיתי אותך שנכנסת בפעם הראשונה לחדר, למה נראית לי מה לחוצה. אמרתי 'זאת כבדה אללה בחטי'.” “אני באמת כבדה.” אומרת רינת לים האפל. “זקנה וכבדה.” היא נושפת נשיפה ארוכה. “הלוואי אני יראה כמוך כשאני יהיה בגילך.” “הלוואי שהייתי נראית כמו שאת נראית היום כשהייתי בגילך. או שלא הלוואי, זה לא העסיק אותי יותר מדי אז.” “את יודעת מה הבעיה שלך? שיותר מדי דברים מעסיקים אותך.” מסבירה לה אורטל. “את כל הזמן חושבת חושבת חושבת. כל הזמן בסרטים. שחררי קצת. אני אבקש מפאבל שימצא לך…” “לא.” חותכת רינת. “אל תלכי לשם.” אז אורטל לא הולכת לשם כי היא יותר חכמה ממה שרינת חשבה בהתחלה. הן יושבות עוד קצת בשקט מול הים העיוור ואז נכנסות פנימה, כל אחת למיטתה. “מחר יש לי יומולדת. ומימונה.” אומרת אורטל בחושך. “בטח פאבל הכפרה יעשה לי משו.” “סביר.” “תבואי למימונה?” “אם לא הצלחתי להעביר את הרושם הזה עד עכשיו, אני לא טיפוס של מימונה.” “בשבילי, נו.” “נראה מחר.” ומחר ריק. אפילו פגישות וידאו אין כי חג. אבל נראה שחגיגות המימונה-יומולדת ממלאות את המלון כבר מהבוקר, כאילו יום ההולדת של אורטל מחדר 522 זה הדבר הכי חשוב שקרה לכל מבודדי הקורונה בחיים. כבר בארוחת הבוקר (הקרה, כי בחג אסור לבשל בצה”ל ובבתי מלון ובבתי מלון צה”ליים) היא מקבלת פרחים וכרטיס עם הקדשה ובמהלך היום מבקרים אותן בחדר רבים מהדיירים, משתהים לקשקש עם הזוג המלכותי אורטל ופאבל ומעיפים מבטים בקצינה המבוגרת קצוצת השיער שמסתגרת על המרפסת עם הלפטופ. אורטל רגישה מספיק כדי למנוע מנודניקים וחצופים לגשת ולהפריע לה. הלמות הגלים מולה והמלמול הבלתי פוסק של מבקרים בחדר מאחוריה, כולל צהלות שמחה קולניות של אנשים שמכירים את אורטל כבר ארבעה ימים וחיבוקים ונשיקות שאסורים כל כך בחוץ ופה מותרים כי זה הצד השני והמוזר של הקורונה. אחד החתיכים מחדר 405 מביא לה ארוחת צהריים למרפסת. הוא שחום ומזוקן ובגדיו ההדוקים מבליטים את השרירים שלו. “אורטל אמרה לא לאכול לך 'תראש, רק להביא לך אוכל וללכת.” הוא מחייך אליה. “תודה לך ולאורטל.” אומרת רינת. “אני גבי, דרך אגב.” “רינת.” “אני יותר מדי זמן איתך אז אני נכנס כי אני מפחד קצת. ” “מפאבל?” “מאורטל.” הוא קורץ והיא צוחקת. גל המבקרים שוכך אחרי ארוחת הצהריים כי זו מוגשת לחדרים ומי שהולך לאכול כבר לא חוזר. יש איזו התרגשות באוויר כי מתארגנת מסיבת יום הולדת לאורטל/מימונה ואורטל עסוקה בלמלמל באוזני רינת ש"איזה דפוקים הם, באמא" על המסיבה אבל רינת יודעת שלא משנה מה עוד יקרה בחייה של אורטל, שום יום לא יהיה מרגש יותר. לא החתונה ולא לידות ולא שום דבר אחר יוכל להשתוות ליום ההוא ב2020 שכל המלון היה עסוק בצורה ספונטנית בלארגן לה מסיבת יום הולדת/ערב מימונה. רק הטלפון שותק. יועד שלח לה "בוקר טוב" בבוקר ושאל כמה שאלות מנומסות אבל לא יותר מזה ולא מגיב לחרמנות שלה ולריגוש שלה ולטירוף שבתוכו היא מסתובבת, רחוק ממנ