סמטאות של קודש וחול – פרק ה

סיפור מאת בני לתחילת הסיפור, חלק ב, חלק ג, חלק ד המתח על השולחן כבר לא היה חשמל דק, הוא הפך לאש חיה ששרפה את כל מה שנותר מהאיפוק שלנו. המארחת, שהייתה הגשר בינינו, התחילה לנוע בקצב פראי, היא שכבה ביני לבינך, והידיים שלה לא נחו לרגע. היא תפסה את היד שלי והנחתה אותה אל בין הרגליים שלה, ובזמן שהאצבעות שלי חקרו את הרטיבות הלוהטת שלה, רכנתי קדימה והצמדתי את הפה שלי אל הכוס שלה. הלשון שלי חקרה אותה בתנועות חזקות ורעבות, טועמת את השילוב של היין והתשוקה שלה, בזמן שהיד השנייה שלי חזרה אל הישבן המוצק שלה, חופנת את הבשר הלבן והמתוח, אצבעותיי ננעצות ב ו בפרעות ומושכות אותה אליי בכל פעם שהיא התפתלה מהעונג. בזמן שהייתי קבור בתוכה, המארחת השתמשה ביד שלה כדי להמשיך ולעסות אותך בחוזקה, דוחפת אצבעות עמוק פנימה ומחברת את העונג שלי ושלה לתוך הגוף שלך. היית במרכז הסופה. בעלה רכן מעלייך, הגו ף שלו כבד וח ם, והוא הצמיד את פניו אל הצוואר שלך בנשיכות קטנות בזמן שידיו חופנות את השדיים שלך ומרימות אותם לקראתי. הרמתי את הראש מהמארחת לרגע, הפנים שלי מבריקים ממנה, ורכנתי קדימה מעל גופה כדי לנשק אותך נשיקה ארוכה ורטובה. היד שלי עזבה את הישבן שלה ועברה לעסות את הפטמות שלך יחד עם אצבעותיו של ו. המגע המשולב הזה, הזר והמוכר, גרם לך להקשת את הגב בטירוף בזמן שאת יונקת את אצבעותיי, והמארחת הגבירה את הקצב בתוכך ובעלה הצמיד את האגן אל הירך שלך בתנועות קצובות שגרמו לכל השולחן לרעוד . השיא הגיע כמו התפרצות. המארחת הייתה הראשונה, היא נצמדה לפה שלי בכל כוחה, הגוף שלה רעד תחת לשוני והיד שלי שחפנה את ישבנה הרגישה כל התכווצות של השרירים שלה. היא צרחה לתוך החלל של הסלון, צרחה ששברה את השקט הירושלמי שבחוץ. הרעד שלה עבר אלייך, אשתי, ובדיוק כשראיתי את העיניי ם שלך מתגלגלות לאחור, הרגשתי את ההתכווצויות שלך סביב האצבעות של המארחת. גמרת יחד איתה. שתיכן היית ן מוטלות שם על העץ הכהה, מתנשמות בכבדות, הגופות שלכן מבריקים מיין ומזיעה, והאוויר היה רווי בריח החריף של הפורקן שלכן. הסתכלתי על המארח דרך הערפל של הרגע. הוא עמד שם, הזין שלו חשוף ודרוך, והוא לא הוריד ממך את המבט. הפורקן שלכן רק העלה את המתח בחדר לרמה שאי אפשר לשאת. הוא לא זז, הוא חיכה. הוא ראה אותך שוכבת שם, רכה ופתוחה אחרי השיא, והוא ראה אותי אוחז בך ומנשק אותך נשיקה ארוכה שנועדה להרגיע את הדופק המטורף שלך. זה היה הרגע שבו הכל עצר, שתי נשים אחרי שיא, שני גברים שטרם הגיעו אליו, ושולחן אחד שעומד להפוך לזירת ההכרעה הסופית של הלילה הזה . השקט שאחרי הפורקן שלהן נשבר כשהמארח ואני תפסנו את מקומותינו. אשתי שכבה על השולחן, הגוף שלה פרוש על העץ הלח מיין, רגליה פסוקות לרווחה לקראתי כשהעקבים שלה ננעצים בקצה העץ הכהה. המארחת נעמדה על הרצפה, נשענת עם פלג גופה העליון על השולחן ממש לצד אשתי, גבה קמור ופניה מופנים אליה. המנח הזה היה מושלם, המארחת הייתה ב "דוגי" כשבעלה מאחוריה, והראש והידיים שלה היו בגובה השולחן, במרחק נשימה מהפנים של אשתי. כשחדרתי אלייך, הרגשתי את החום שעלה מהגוף שלה, מעורבב בריח היין האדום שנשפך שם קודם. תפסתי במותניים שלך בחוזקה, מייצב אותך מולי על העץ, ואת נדחפת כנגדי, נפתחת לקלוט אותי עמוק ככל האפשר. המארח ואני התחלנו לעבוד בקצב חזק. לצידי, המארח תפס את ישבנה של אשתו בשתי ידיים גדולו ת, חופן את הבשר הלבן והמתוח בפרעות ומושך אותה אליו בכל דחיפה. החדירות שלנו היו עוצמתיות כל כך שהן גרמו לשולחן השבת הכבד לחרוק ולזוז על המרצפות, צליל של עץ גורר עץ שהדהד בי ן הקירות הלבנים. למטה, אצלנו הגברים, הכל היה פראי, מחוספס ורועש. המאמץ השרירי בירכיים, הידיים של המארח שלא הפסיקו ללוש ולתפוס בישבן של אשתו, והחבטות של הגופות בעץ יצרו קצב בהמי שתאם את האווירה הדחוסה בחדר . אבל שם למעלה, על השולחן, הזמן זרם אחרת. אשתי שלחה יד אחת קדימה, האצבעות שלה ננעלו בשיער של האשה השנייה ומשכו אותה קרוב יותר. בזמן שדחפתי פנימה בכל הכוח, ראיתי את אשתי מעבירה יד רכה ומלטפת על פניה, מנגבת ממנה זיעה בתנועה עדינה שהייתה מנוגדת לטירוף שקרה מתחת. האשה השנייה שלחה את ידיה אל השדיים של אשתי, חופנת ומעסה אותם בזמן שהן התנשקו נשיקה איטית ורטובה. הלשונות שלהן נפגשו ברוגע ובאינטימיות, יוצרות בועה של שקט נשי, בעוד שהגופות שלהן נחבטו ללא רחם מהחדירות שלנו. הניגוד היה משכר, התחושה שאני מזיין את אשתי בפרעות, שומע את הנשימות הכבדות של המארח ואת קול החבטות של ידיו בישבנה של אשתו ממש לידי, ובו זמנית רואה את אשתי מוצאת עדינות ורו ך בזרועות של אישה אחרת. ככל שהן היו רכות יותר זו עם זו, ככה המארח הגביר את הקצב שלו, נאחז בבשר שלה ודוחף פנימה בחוסר עכבות, גורר גם אותי לקצב מהיר יותר. אשתי עצמה את עיניה והתמסרה למגע הכפול, העוצמה שלי מלפני ם והרוך של המארחת. ותוך כדי גנחה את שמי לתוך פיה של המארחת, כשהיא מרגישה את האגודל שלה משחקת בשפתיה בזמן שהחדירות שלי מרעידות לה את כל הגוף. השולחן המשיך להכות ברצפה בקצב אחיד, והיי ן שנמרח על הגב של אשתי הפך את התנועה שלה על העץ לחלקה ומהירה יותר. המארח הציץ בי לשנייה, פני ו מיוזעים וידיו עדיי ן קבורות בישבנה של אשתו, והבנתי ששנינו נמצאים באותו מקום. כשהשיא הגיע, הוא התפרץ אצל כולנו בבת אחת. המארח ואני הגענו לפורקן בצעקה חנוקה שתפסה את כל חלל הסלון, נצמדים אליהן בכל כוחנו, בזמן שהן נשארו צמודות זו לזו, רועדות מההדף של התנועות שלנו. הנשים נשארו לאחוז ידיים על השולחן המושקה ביין, אצבעותיהן משולבות על העץ שספג הכל, מחברות בין שני העולמות שזה עתה התנפצו יחד בתוך השקט המדהים שחזר לסלון הירושלמי. השקט שחזר לסלון היה כבד, כמעט מוחשי. נשארנו ככה עוד דקות ארוכות, ארבעה גופות שבורים שקשורים זה בזה על שולחן העץ, כשהנשימות הכבדות שלנו הן הצליל היחיד בחדר. המארח הרפה לאט מישבנה של אשתו והזדקף, מנגב את המצח שלו בתנועה איטית שחשפה את עומק המאמץ. המבטים שלנו הצטלבו מעל הראשים של הנשים, לא היה צורך במילים. הייתה שם הכרה עמוקה בגבול שנחצה, בברית החדשה שנחתמה על העץ הכהה ובסוד המשותף שמעכשיו ילווה את שני הזוגות. אשתי התרוממה באיטיות מהשולחן, שערה פרוע ודבוק לעורה המבריק מיין וזיעה. היא הביטה במארחת, שעדיין נשעה על השולחן כשהיא מנסה להסדיר את הנשימה, ושלחה יד אחרונה ללטף את כתפיה, מגע נשי חשוף של מי שחלקו רגע בלתי אפשרי. בחוץ, מעבר לתריסים המוגפים, השמי ם התחילו לאבד את השחור העמוק שלהם לטובת גוון כחלחל אפור של לפנות בוקר. זה היה השלב הזה של יום חמישי בלילה שבו הזמן עוצר מלכת, רגע לפני שהעולם האמיתי מתחיל לתבוע את שלו. התחלנו להתלבש בשקט מוחלט, תהליך ארוך ומחושב. כשהחלקתי חזרה לתוך החולצה הלבנה שלי וכפתרתי אותה, הרגשתי כמה הבד זר לעור שלי, שעדיין בער מהמג ע של אשתי ומהחום של המארחים. ראיתי את אשתי אוספת את שערה ומחליקה חזרה לתוך השמלה שלה, מסדרת את הבד על הגוף שרק לפני רגע היה מוטל לראווה. השולחן שעמד במרכז החדר נראה עכשיו כמו עדות אילמת למה שקרה כתמי יין כהים וסימני לחות שנטמעו בתוך העץ, זיכרון פיזי לטירוף שהתחולל עליו בזמן שהעיר כולה ישנה. כשהיינו מוכנים ללכת, עמדנו ארבעתנו ליד הדלת. המבוכה והקדושה חזרו לתפוס את מקומן. ניגשתי למארח, והחלפנו לחיצת יד חזקה, גברית, כזו שאומרת הכל בלי להוציא הגה. עם המארחת שמרתי על המרחק המתבקש, רק הנהון קטן ומכובד, בלי מגע, כשהגבולות שנפרצו על השולחן נבנו מחדש ברגע שלבשנו את הבגדים. אשתי החליפה איתה עוד מבט אחרון, חצי חיוך ששמור רק להן, ונפרדה ממנה במילים רגילות של "תודה על האירוח", כאילו לא קרה פה דבר מעבר לערב חברתי. יצאנו לרחוב הירושלמי הקר. אור ראשון של שחר התחיל לעלות מעל ההרים, צובע את האבנים הירושלמיות בלבן קר. פגשנו את האנשים הראשונים שיצאו לתפילת ותיקין, צלליות רחוקות שעטופות בטליתות, מזכירות לנו את העולם שחיכה לנו בחוץ. אשתי תפסה את היד שלי חזק, אצבעותיה משתלבות בשלי בתוך הכיס של המעיל. השתיקה בינינו בדרך הביתה הייתה מלאה וגדושה. ידענו שזה לא הסוף, המתח שנשאר באוויר, הדרך שבה המארח הביט בה בפרידה, והיד שלה שלא הרפתה משלי, כולם הבהירו שהשער שנפתח הלילה לא ייסגר כל כך מהר. כשהגענו לפתח ביתנו, הסתכלתי עליה תחת אור השחר העולה וידעתי הלילה הזה היה רק הפרק הראשון בסיפור החדש שלנו. —–סוף שהוא גם התחלה—–