תשוקה

לא האמנתי שאני לא מוצא אותם. נזכרתי שארזתי אותם. לבסוף פניתי לנעמה שהייתה חסרת סבלנות וחיכתה לי. ישנתי יתר על המידה — אני בהחלט לא אדם של בוקר! "ראית את התחתונים שלי, מותק?" "לא… שכחת לארוז

סיפור אמיתי. עוד מג'וני אפשר למוצא כאן ג'וני היקר, אני רוצה ל...

סיפור מאת יונק דבש   כשהייתי סטודנט בירושלים באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, חלקתי דירה עם אתי. היא למדה קרמיקה בבצלאל ואני למדתי לתואר שני במדעי החיים.  במסגרת לימודיה, הייתה אתי צריכה

למען הסר ספק: זהו סיפור דימיוני. עלילת הסיפור, השמות, הדמויות, העסקים, המקומות והאירועים הם פרי דמיוני או משתמשים בהם באופן פיקטיבי! כל קשר בין עלילת הסיפור לבין ארועים שהתרחשו במציאות, כמו ג

*זהו המשך לסיפור: המסאג'יסט –  חלק 1, ומומלץ לקרוא אותו קודם* עם 2 אצבעות בתוך הכוס שלה, טלי החלה להתפתל על מיטת הטיפולים ולגנוח יותר חזק. ואז גיא, שעמד בצד המיטה עם הפנים אלי, שלח את היד ה

טובות בין אחים – חלק ד' מאת קיוטו לחלק א' של הסיפור, לחלק ב', חלק ג' יוני התעורר ביום שני בבוקר מלא אנרגיות להמשך הרגילה. הוא התמתח, שחרר פיהוק וקם על הרגליים. הוא היה לבוש רק בבוקסרים צמו

ספטמבר זה הזמן שבו אני ואשתי, אנה, בורחים לכנרת. שבוע או שבועיים על שפת הכנרת לעבוד על הזוגיות, קצת עם החום של הקיץ וקצת עם הסתיו שמתחיל לבצבץ, קצת זמן לדבר וקצת פניות לעורר את חיי המין. רוב

מוטוזיני התעוררתי כשהמיניבוס התחיל להיטלטל. פתחתי את העיניים, ראיתי את המצדה מעלי, את החושך, ובלי להתבלבל עצמתי אותן שוב: אני לא בן אדם של בוקר, בטח עוד לפני שהשמש זרחה. עוד סיבה שבגללה לא נה

נהמת ההאמר נוגסת בדממת הרי שומרון הניצבים סביב ההתנחלות כמו אחים גדולים, פוקחים עין על הבתים ותושבי המקום. בתוך הרכב יושבים ארבעה חיילי מילואים, עמוסים ציוד הגנתי כבד ומשתק, עייפים ומשועממים.

רק משחק אני גומר את המוסף ומעיף עוד מבט אל הבריכה. "אבא!" צועק הבריון הקטן. "צללתי חצי בריכה!" "יופי!" אני עונה ומעיף מבט מסביב. הבריכה מתרוקנת לאיטה בצהרים העצל של יום שישי, אך את הבריכה וה

הזאב   "שלום אמי היקרה, מתל–אביב חזרתי. בג'קוזי נחה את, שמחה את על שבאתי?" "הו עמית, בני יקיר לי, יקר מרבבה חשבתי כי תבוא מחר, הפתעתי רבה."   "אמרי נא אמא אהובה, מדוע ריק הבית? היכן המשרתים כ

"אף אחד לא מדבר איתי. אף אחד. כולם נעלמו!” היא עומדת מול החלון בגבה אלי, מביטה בעיר האדישה לסבלה, שלושים קומות מתחת. היא בוכה. בצדק. "אל תדאגי.” אני משקר. “יהיה בסדר.” אני מתבונן בה מאחור. גב